יום לאחר מתקפת הטרור שפקדה את העיר, החזרה לשגרה נראית בעייתית. מה בדיוק קרה בעיר ורנסי ב5000 השנים שלפני הפיגוע דאשתקד ולמה החלטתי להישאר כאן בכל זאת.
פיגוע בורנסי – עדות
אתמול בערב הייתי על סירה שעגנה על השפת הנהר בדיוק במקום בו מתרחש מדי ערב טקס הגנגה פוג'ה עליו סיפרתי לכם בדיווח הקודם שלי. לפתע פתאום נשמע קול נפץ חזק שאטם לי את האזניים לכמה שניות
חג שמח?
בזמן שאני יושב כאן בורנסי ומתעדכן בתמונות מהשריפות שמשתוללות בארץ יושב לידי ילדון משועמם אחד ומסתכל בתמונות בעניין רב. אני חושב שרובן נראות לו כמו תמונות נוף יפות. ככה זה כשמסתכלים על משהו מרחוק. אני למשל לא יודע אם מאחלים בארץ חג שמח בתקופה הזאת, כפי שהיתה התוכנית המקורית שלי לפוסט הזה.
החלטתי בכל זאת להעלות את התמונות שמהגנגה פוג'ה. כאן, לגדת הנהר, סוגדים למים בעזרת אש ומנורות שמן. חשבתי שזה יהיה במקום להראות לכם את התמונות הללו לכבוד החג אבל שוב, תסלחו לי אם זה לא במקום.
.
.
.
והנה שני קטעי וידאו מהגנגה פוג'ה ברישיקש שצילמתי לפני שבועיים.
קטע ראשון (קישור ישיר)
.
קטע שני (קישור ישיר)
עיר האלוהים
אללחבאד היא עיר שקטה שנמצאת במקום אסטרטגי הן מבחינה טיפוגרפית והן מבחינה דתית. המקום הוא המפגש בין שני הנהרות גנגה וימונה. לעיר הזאת הגעתי כמו עולי רגל רבים אחרים בשביל דבר אחד: לטבול.
דלהי – מה יש לעשות בבירה
חדשות: היום לפנות בוקר אבא שלי עלה על מטוס חזרה לארץ ובזה מסתיים הביקור שלו אצלי בהודו מה שאומר ששוב אני לבד. היום בערב יש לי רכבת לאללחבאד שם אני מתכנן להישאר יום יומיים ולהמשיך לורנסי. היו לנו כמה ימים גדושים ביותר בדלהי, בירת הודו, ראינו אתרים שהכרתי כבר ומצאנו חדשים. אני קורא את כל התגובות שלכם ומאוד שמח שאתם כותבים לי, אפילו שאני לא מגיב, אז תמשיכו להראות לי שאתם קיימים!
ועכשיו, קבלו רשימה של אתרים יפים בניו-דלהי.
הלל לצוואר הכחול
חדשות: אנחנו בניו דלהי. כבר הספקנו לראות את רוב העיר. בעוד יומיים אבא שלי חוזר לארץ ואני אמשיך לכיוון מזרח לחודשים הבאים.
ועכשיו, תנו לי לספר לכם על השהות שלי ברישיקש.
ברישיקש ממש לא הרגשתי שאני בהודו. יותר הרגשה של שנקין או חוף הדולפינריום בתל אביב או אחד מהפסטיבלים שהייתי הולך אליהם פעם. העיר מלאה במערביים, רבים מהם דוברי עברית. המאכלים במסעדות עברו התאמה ללשון המערבית והפריטים בחנויות הבגדים מכילים מוטיבים מהקאנון ההיפי. במילים אחרות: מזרחיות מערבית.
מבלי להפנות אצבע מאשימה, הייתי אומר שהבלגן התחיל לפני כ40 שנה כשלהקת הביטלס באו לרישיקש על מנת לשהות באשראם של מהרישי מהש יוגי וללמוד ממנו את שיטת המדיטציה החדשה שפיתח. האשראם עומד כיום נטוש, רואים שהוא היה יפה פעם ושני עובדים גלמודים יושבים שם משועממים ומחכים שיבוא מישהו להציע לו סיור מודרך במקום.
בכל מקרה, מאז שהביטלס היו שם, כולם במערב יודעים שכדי ללמוד יוגה ומדיטציה נוסעים לרישיקש. המקום מלא בשלטים באנגלית המזמינים אותך לשיעור יוגה במחיר זה או אחר. בגדול הייתי אומר שהיוגה של רישיקש היא פחות הימלאיה ויותר לוס אנג'לס.
האשראם הנטוש של מהרישי מהש יוגי
אך יש לזכור שרישיקש היתה מאז ומתמיד עיר קדושה. רישיקש שוכנת למרגלות ההימלאיה, מקורות נהר הגנגה הקדוש. כמו כן, רישיקש היא המוצא לעלייה לרגל לכמה אתרים קדושים באזור. בראש ובראשונה, להימלאיה ולארבעת המקדשים החשובים שם, ביניהם בדרינאת עליו כתבתי בפוסט הקודם. אך במקום קרוב יותר לעיר שוכן מקדש נילקנתה מהאדווה, מקדש לכבוד שיווה בעל הגרון הכחול.
אמא גנגה רוכבת על תנין
משכנו של שיווה הוא בהר קאילש שבהימלאיה. בשיערו הוא אוסף את הגנגה שיורדת אלינו ממקום שמעבר ליקום הידוע לנו ונותן לזרם אחד לרדת ולזרום מההרים מטה. אלמלא היה שיווה יושב שם בהרים, היו מי הגנגה מציפים את היקום כולו. שיווה יושב לו מאז בהימלאיה בתנוחה יוגית ועיניים עצומות ומתרגל מדיטציה בדיוק כמו הסאדואים הקדושים והיוגים של ההימלאיה. הוא לובש רק עור נמר וחרוזי תפילה. אפילו תכשיטים אין לו ובמקומם הוא לובש נחשים.
שיווה
פעם, לפני מיליוני שנים, ניסו חבורה של יצורים שמימיים לחבוץ נקטר אלמוות. אך תוצר הלוואי של הנקטר היה רעל קטלני שאיים להרעיל את העולם כולו. שיווה מיהר לאסוף את הרעל ולבלוע אותו וכתוצאה מכך הפך גרונו לכחול. באחד מהימים שלנו ברישיקש החלטנו לעלות לרגל אל מקדשו של שיווה בעל הגרון הכחול או נילקנטה מהדווה.
שיווה שותה את הרעל
את הדרך למקדש עושים ברגל. ההתחלה היא לגדות נהר הגנגה שם אוספים מים מהנהר כמנחה לשיווה. שיווה מופיע לרוב בייצוג של צורה פאלית בשם שיווה-לינגם. את הלינגם נהוג לשטוף במים כדי להביע דבקות.
שיווה לינגם ולידו דמותו של שיווה
הדרך אל המקדש עוברת על פני שבעה ק"מ של יער באזור הררי. רבים מעולי הרגל נשאו איתם, כמוני, בקבוק מי גנגה שאספו בתחילת הדרך. אלו שבאו מהכיוון השני נשאו איתם בקבוקים ריקים.
הנוף מדהים…
והקופים אוהבים שנותנים להם בוטנים.
לאחר כ5 שעות הליכה ראינו מרחוק את המקדש בעמק נחמד ומבודד.
אנשים עמדו בתור והסירו את הנעליים.
המקדש בנוי בסגנון דרומי מרהיב.
לאחר המתנה לא ארוכה בתור זכינו לראות את נילקנטה מהדווה לרגע ואף לשטוף אותו במי הגנגה. כשמצרפים לזה חוויה של הליכה ממושכת בהרים עם נוף מרהיב, מדובר במסע משתלם. אבל לחזור לעיר לא מומלץ ברגל כשהלילה יורד ולכן לקחנו ג'יפ.
וזה סוף הסיפור שלי על איך ביקרתי את שיווה בעל הגרון הכחול. את שאר התמונות, כרגיל, אתם יכולים לראות בפייסבוק, כולל התמונות החדשות בדלהי שעליה עוד אכתוב בפוסט הבא. כדאי לכם מאוד להישאר מעודכנים ולעקוב אחרי כאן ובפייסבוק וכמו תמיד אני מבקש מכם להגיב כדי להראות לי שאתם חיים, אפילו שאני לא כל כך מגיב בחזרה, תהיו בטוחים שאני קורא את מה שאתם כותבים לי.
ונסיים בכמה תמונות מטקס הגנגה פוג'ה המתקיים מדי ערב לגדות הגנגה.
מקדש על ראש ההר
אני לא צריך לספר לכם שבהימלאיה קר. אני לא צריך לספר לכם שהנופים מדהימים (תמונות בהמשך). שלושה ימים בהימלאיה זו חוויה מדהימה. הסיבה שהיה חשוב לי לבקר שם הוא מקדש בדרינאת שהוא אחד מארבעת המקדשים של מקורות נהר הגנגה ואחד מארבעת המקדשים שבארבע קצוות הודו, בהם אני מבקר. לאחר שביקרתי במקדש בדרינאת למעשה ביקרתי בכל ארבעתם.
נתחיל בסרטון קצר שצילמתי (קישור ישיר):
מי הוא בדרינאת?
בדרינאת הוא דמות בגודל מטר בערך של האל וישנו בתנוחת מדיטציה. ההימלאיה הם מקום מושלם למדיטציה והרבה יוגים וסדואים מתגוררים כאן. חלקם בקושי לבושים והקור לא ממש מפריע להם.
מקדש בדרינאת בנוי בסגנון ייחודי לאזור ההימלאיה. כמובן שבאזור מושלג הגג צריך להיות עשוי בצורה מאוד מסויימת. האסתטיקה מזכירה את נפאל או טיבט. בלילה המקדש מואר בצורה מרשימה.
מתחת למקדש יש מעיינות חמים שהטמפרטורה בהם מגיעה ל40 מעלות. אומרים שאם תשימו שם תפוח אדמה תוכלו תוך זמן קצר לאכול אותו מבושל. אבל זה עדיין לא מרשים את התושבים של הכפר שעמדו לעבור דירה למשך החורף לישובים חמימים יותר במורד ההר.
גם המקדש נסגר ודמותו של בדרינאת עוברת 50 ק"מ דרומה לכפר ג'ושימאת למשך החורף.
הכפר ג'ושימאת, אליו מעבירים את המקדש למשך החורף, היה התחנה שלנו ללילה השני בהימלאיה. הנוף שם מקסים, האווירה רגועה ולא קורה שם הרבה.
וזהו המקדש אליו מעבירים את דמותו של בדרינאת למשך החורף. גם הוא מעוצב בסגנון דומה.
ועוד כמה תמונות נוף:
זה הכל להפעם.
מחר בבוקר אנו עוזבים את רישיקש ונוסעים לדלהי לכמה ימים. לאחר מכן אבא שלי טס חזרה הביתה ואני שוב אהיה לבד. תמשיכו לעקוב אחרי ולהגיב כי אני קורא את התגובות שלכם אפילו שאני אולי לא מראה סימנים. את שאר התמונות, אם תרצו, תוכלו לראות בפייסבוק שלי.
אחלה קבר
חדשות: כזכור לכם, אבא שלי בא לבקר אותי בהודו. היינו ביחד בורינדבן, באגרה ואפילו בהימלאיה שם ראינו נופים מדהימים. כרגע אנחנו ברישיקש לכמה ימים ולאחר מכן אנו ממשיכים לדלהי. ועכשיו הפוסט שאני חייב לכם כבר יותר מידי זמן, הפוסט על אגרה.
למרות שזאת לא הפעם הראשונה שלי בהודו, לא חשתי בעבר צורך לעצור באגרה. אבל הפעם, מכיוון שאני לא לבד לתקופה מסויימת, החלטתי שחייבים לקפוץ לשם. לאגרה נוסעים כדי לראות את הטאג' מהאל, המוזוליאום העצום שבנה מלך מוגהולי לזכר אישתו. המדריכים המקומיים אוהבים למלא את האוויר בסיסמאות כגון "מונומנט למען האהבה" והכניסה לזרים שרוצים לראות את הטאג' עולה סביבות 700 רופי.
אבל הטאג' הוא לא האתר היחיד בו רצוי לבקר באגרה. יש שם עוד דברים לראות. כמו למשל, המבצר שבנה המלך אכבר, אחד המפורסמים שבמלכי שושלת מוגהול ששלטה בהודו.
למרות שזאת לא הפעם הראשונה שלי בהודו, לא חשתי בעבר צורך לעצור באגרה. אבל הפעם, מכיוון שאני לא לבד לתקופה מסויימת, החלטתי שחייבים לקפוץ לשם. לאגרה נוסעים כדי לראות את הטאג' מהאל, המוזוליאום העצום שבנה מלך מוגהולי לזכר אישתו. המדריכים המקומיים אוהבים למלא את האוויר בסיסמאות כגון "מונומנט למען האהבה" והכניסה לזרים שרוצים לראות את הטאג' עולה סביבות 700 רופי.אבל הטאג' הוא לא האתר היחיד בו רצוי לבקר באגרה. יש שם עוד דברים לראות. כמו למשל, המבצר שבנה המלך אכבר, אחד המפורסמים שבמלכי שושלת מוגהול ששלטה בהודו.
המבצר המרהיב כולל בתוכו כמה וכמה ארמונות. אחד של אכבר, אחד של בנו של אכבר וכן הלאה. הוא בנוי מאבן אדומה שהשימוש בה היה נפוץ באותה תקופה, בעיקר בקרב המלכים המוגהולים.
העיטורים בארמונות ססגוניים ומרשימים ביותר.
התעלה המקיפה את המבצר הכילה בעבר גם תנינים טורפים…
היו גם מלכים בשושלת שלא ממש אהבו אדום. אז הם דאגו לצפות את הארמון שלהם בשיש לבן.
רואים מכאן את הטאג' בנוף.
גנים מרהיבים. תחשבו כמה אנשים הוא היה צריך כדי לתחזק את המקום.
בית המרחץ
לא רחוק מהמבצר נמצא הג'מה מסג'ד, המסגד הגדול של אגרה:
המקום מפעיל בית ספר לילדים.
עוד מקום שלא כדאי לפספס באגרה הוא קבר קטן בצד השני של הנהר הידוע כ-LITTLE TAJ. מדובר במקום קטן שבנוי בסגנון דומה מאוד לטאג' מהאל.
שער הכניסה:
וזה המבנה. שימו לב: המוגהולים מאוד אהבו סימטריה והשתדלו לבנות את המקום זהה מכל ארבעת צלעותיו. בגלל הסגנון הזה תמצאו שלרוב המסגדים בהודו יש לפחות שניים או ארבעה מגדלים ולא רק אחד כמו המסגדים שלנו.
פנים המבנה: הקבר.
וכמובן, הטאג' מהאל. הטאג' מוקף משלושה כיוונים בשלושה מבנים ששניים מהם הם שערים ואחד הוא מסגד הנראה מבחוץ זהה לשערים. סימטריה.
הזמן הכי טוב לבקר בטאג' הוא בזריחה. גם מבחינת הצפיפות וגם מבחינת התאורה.
מכמות הפאר, הגנים והבריכות במקום אפשר לחשוב בטעות שמדובר בארמון או מסגד למרות שבפועל זה פשוט קבר זוגי. לאחר מותו, נקבר הקיסר בטאג' ליד אישתו. השמועה אומרת שהוא תכנן לבנות עבור עצמו קבר זהה מעברו השני של הנהר שיהיה עשוי אבן שחורה. לא ידוע לי אם הסיפור הזה מבוסס.
פסוקי קוראן משובצים על השיש סביב הטאג'.
העיטורים סביב הכיפה מזכירים לוטוס. הטאג' מכיל סגנונות שונים של אדריכלים שונים שהובאו להודו לצורך הפרוייקט.
המסגד:
ברגע שהשמש קצת יוצאת הטאג' מקבל גוון זהוב.
העיטורים דמויי התכשיט של הטאג' עשויים שיש צבעוני שקוף למחצה אשר שובץ בשיש הלבן.
זהו. זה מה שיש לי לספר לכם על אגרה. מקום מפוצץ בתיירים שכדאי לבקר בו אבל לא כדאי להישאר בו יותר מלילה. כרגיל, את שאר התמונות אתם יכולים לראות בפייסבוק שלי. בפוסט הבא אני כניראה אכתוב לכם קצת על ההימלאיה ועל מה עשינו שם. עד אז, תשתדלו להגיב כדי שאני אזכור שאתם קיימים.
