חדשות: אני נמצא כרגע בעיר אחמדבד, מדינת גוג'ראט. לפני גוג'ראט הייתי ביישוב לא רחוק ממומביי שנקרא שירידהי שעליו החלטתי לכתוב לכם בהרחבה. עוד משהו: פורסם מאמר שלי באתר הישראלי של אמה. יהיו עוד הרבה תמונות מגוג'ראט אבל בינתיים הנה הסיפור שאני חייב לכם מהיום שלי במומביי:
אז הנה שוב מצאתי את עצמי מבלה יום במומביי לפני הנסיעה לגוג'ראט והחלטתי לצאת ידי חובתי ולבקר באתר האולי הכי חשוב במומביי, האי אלפנטה. הלכתי שוב אל הנמל לתפוס יאכטה אל האי.
אני בנמל
הנמל מהספינה.
ההפלגה לאי לוקחת כשעה.
אלפנטה הוא אי לא רחוק מחופה של מומביי המפורסם במקדשי המערה המרהיבים שלו. השם אלפנטה ניתן לאי בשל פסל הפיל שהיה מוצב בעבר לחופיו כשהוא מקדם את הבאים לאי.
עוד משהו שיש באי הזה זה הרבה הרבה קופים חמודים.
מקדשי מערה הם מקדשים שנחצבו בתוך מערה, כולל עמודים מפוסלים ותבליטים מרשימים על הקירות.
בתבליט הזה אנחנו רואים את נטראג', שיווה הרוקד.
שיווה לינגם, צורה פאלית המייצגת את האל שיווה.
וכשהולכים ישר וקדימה מהכניסה נתקלים בתבליט המרשים הזה של שיווה בעל שלושת הראשים, אחד הסמלים המובהקים של האי.
וזה האי אלפנטה. היה שווה לבקר.
את שאר התמונות אתם יכולים כמו תמיד למצוא בפייסבוק שלי.
תהיו בהיכון לעוד תמונות וסיפורים. אני אשתדל להדביק את הפער של ההעלאות והפוסטים בימים הקרובים.
שמעתם נכון, הייתי ברכבת משך 30 שעות רצופות. ועכשיו, אחרי שראיתי ועכשיו, וןעכשיו, אחרי שראיתי עוד קצת ממומביי, יש לי כבר הערב אוטובוס למקום שנקרא שירידהי. אני קורא את כל התגובות שלכם וממש טוב לי לדעת שאתם עוקבים אחר המסע שלי. מצטער אם אני לא מגיב תמיד אבל תדעו לכם שאני קורא הכל.
ועכשיו, קצת על מומביי ועל הדרך לכאן. הגעתי לכאן מצ'נאי שבדרום טאמיל נאדו. כל מה שראיתי בצ'נאי היה את תחנת הרכבת הגדולה והמשוכללת. עד שהגיע זמני לעלות לרכבת שכרתי לי חדר שינה קטן שהיה הבסיס שלי לכמה שעות. נחתי קצת, אכלתי והסתובבתי בתחנה. יש מספיק מה לעשות בתחנת רכבת בהודו: מסעדות, חנויות ספרים, אנשים מעניינים, הכל. ועכשיו כמה תמונות ממסע בן 30 שעות (2 לילות) על המומביי מייל, הרכבת שהביאה אותי למומביי:
ובכן, זה הפוסט שלי להפעם. עכשיו אני רץ להתכונן לאוטובוס שלי, אבל רק שתדעו לכם: עשיתי היום הרבה ואני מתכוון לכתוב על זה אז שתדלו להתעדכן. התמונות כוללות מקדש מערה מרהיב והרבה הרבה קופים.
כרגע אני בצפון מדינת טאמיל נאדו במקום שקרוי קנג'יפור.
התחלתי במקום שקרוי קניאקומרי וממנו המשכתי צפונה. קניאקומרי היא הנקודה הדרומית ביותר בהודו והוא מקום מצויין לנופש ואכן, משפחות רבות באות לכאן לנופש והרחובות מלאים מסעדות עם סגנונות אוכל שונים מרחבי הודו כדי לרצות את כל סוגי התיירים. שלושת האוקיאנוסים נפגשים שם והשקיעה היא מרהיבה. מעבר לזה, יש למקום לא מעט היסטוריה: סוואמי ויוקננדה ביקר כאן, האפר של גנדי פוזר כאן, הסימנים הראשונים של הנצרות בהודו התגלו כאן וכמובן: מקדש קניאקומרי, על שמו קרוי המקום.
נתחיל בסירטון קצר: (קישור ישיר)
והנה מדגם מייצג של תמונות. את השאר תמצאו בפייסבוק.
אנדרטת גנדי
הכנסיה הקתולית המקסימה
והנה הכניסה למקדש קניקומרי. לצערי הרב לא ניתן להכניס מצלמה פנימה.
במקום זה ממש, כך מספרים, היתה החתונה של האל שיווה עם פארווטי אשר ברגע האחרון הופסקה כדי ששיווה יוכל להישאר נזיר.
חוף הים
תפילה מוסלמית על החוף
קצת אקולוגיה: מייצרים חשמל מרוח
פסל המשורר ולידו אנדרטת ויוקננדה
פסל מדהים של סוואמי ויוקננדה שהוצב כאן בשנות ה60. שימו לב שהסגנון של הפסל הוא בכלל לא הודי ומזכיר את סגנון הפיסול של רודן, בעיקר הידיים הגדולות. אני שמתי לב שהידיים גורמות לפסל להיראות יותר גדול למי שיושב למרגלותיו. לפי מה שהבנתי, האמן שיצר את זה הוא בן 90 ומשהו בימינו והוא גר בסביבה.
סוואמי ויוקנאנדה בא לכאן לביקור בסוף המאה ה19, לפני שנדד למערב. לפי מה שמספרים, הוא שחה עד לאי הסמוך ושם בילה שלושה ימים בלי אוכל, שתיה ושינה כשהוא מהרהר באיך להעביר את המסר שלו למערב. תורתו של ויוקננדה משלבת בין הינדואיזם לערכים חברתיים מערביים.
שיווה-לינגם – צורה פאלית המסמלת את שיווה
השקיעה המדהימה של קניאקומרי
והנה אני משחק בריקשה צעצוע
התחנה הבאה היתה האי ראמשוורם. לפני אלפי שנים חצה המלך רמה את הים אל סרילנקה כדי להילחם בשד בעל עשרת הראשים ראוונה ולהציל את אישתו סיתה. לפני ואחרי הקרב, התפלל רמה לאל שיווה בצורת השיוולינגה. המקדש בראמשוורם הוא אחד מארבעת אתרי העליה לרגל המוכרים ביותר בהודו.
המקדש
פנים
פיל עושה מקלחת
שיוולינגם, הצורה הפאלית המייצגת את שיווה. נהוג לסגוד להם על ידי רחצתם במים או חלב.
ועוד קצת אקולוגיה: בראמשוורם חל איסור על שימוש במוצרי פלסטיק חד פעמיים. התוצאה: בניגוד לשאר הודו, הרחובות מאוד נקיים וכמעט ואין ערמות של אשפה בצידי הרחוב. אז מסתבר שזה עד כדי כך פשוט.
גשר אינדירה גנדי המחבר בין האי ליבשת.
מהרכבת יש הרגשה ששטים באוניה.
התחנה הבאה: שרי רנגם.
בשוק של שרי רנגם נכנסתי עם עוד כמה חברים (כן, יש לי אנשי קשר שם) כדי לקנות שמלה לאשתו של אחד מהם. השמלה ההודית המסורתית קרויה סארי והיא למעשה סרט בד ארוך שבו מתעטפים. מחיר של סארי יכול להיות החל מ30 ש"ח וכלה בכמה עשרות אלפי שקלים. נכנסנו לחנות שבדיעבד גיליתי שהיא החנות הגדולה ביותר בהודו לסארי (שלוש קומות).
מבצעים לקראת חג "דיוואלי" (חג האורות) המתקרב.
מקדש שרי ראנגם – השער הראשי
עוד אחד מהשערים.
בחוגים החיצוניים של המקדש יש שווקים ואפילו מלונות.
עוד שער. סגנון הארכיטקטורה שאתם רואים בפוסט הזה הוא אופייני לאזור טאמיל נאדו. גם הצביעה היא מאוד ססגונית, מאפיין של הדרום.
קוף אמיתי
התחנה הבאה: קנג'יפור, כאן אני עכשיו. הדרך לכאן היתה כרוכה בכמה שעות של נסיעה ברכבת ועוד כמה שעות מאוד לא נוחות באוטובוס אבל זה היה שווה את זה. מעבר למקדשים שבה, קנג'יפור מפורסמת בתוצרת המשי שלה. חשבתי לקנות פריט או שניים אבל שמעתי כמה סיפורי זוועה על ילדים שמועסקים כאן במשרה מלאה בתעשיית המשי (בניגוד לחוק כמובן).
מקדש ויקונטה פרמאל הוא הסיבה שבגללה הגעתי לכאן. חבר שלי ביקש שאצלם את הלוחות במקדש לצורך עבודה אקדמאית שלו. מדובר במקדש בן כמה אלפי שנים.
סיפרתי את הסיפור שלי לכוהן והוא הסכים שאצלם, אבל רק בחצר הפנימית, שם נמצאים הלוחות. הגעתי בשעה שלא היו כל כך הרבה מתפללים במקדש כך שהוא גם הסתובב איתי והסביר לי קצת (דברים שכבר ידעתי, לרוב).
מי שזה לא משעמם אותו יכול לראות את שאר הצילומים של הלוחות בפייסבוק שלי. לדעתי הם מדהימים.
בנוסף ללוחות העתיקים הללו, ניצבים כאן שורות של עמודי אריות מקסימים.
ועד כאן הלוחות. מי שרוצה יכול לראות את השאר בפייסבוק.
קוף
עוד מקדש חשוב בקנג'יפור: מקדש קאילש, מקדש לכבוד שיווה.
מתנה שקיבלתי מהכוהן במקדש: שרשרת פרחים וחבילה קטנה של אפר קדוש.
עד כאן לעידכון (הארוך) ממדינת טאמיל נאדו בדרום הודו. מחר אני מתכוון לקחת אוטובוס לעיירה צ'נאי ומשם לקחת רכבת של כ20 שעות חזרה למומביי. מי שרוצה להיזכר בנחיתה שלי במומביי יכול להציץ כאן. מקווה שיהיה עוד עידכון במומביי, עד אז: נמסטה!
חדשות: אתמול בלילה הגעתי לקניה קומרי, הנקודה הדרומית ביותר בהודו. יהיה לי מה לכתוב על המקום ואני מניח שגם הרבה תמונות בינתיים אני מקווה שתהנו ממשהו קטן שכתבתי על הביקור שלי באמריטפורי. נמסטה!
עלילות עומר ואמה המחבקת
היא מוקד תשומת לב גם מחוץ להודו, היא מקפידה לחבק כל מי שמגיע לראותה, היא זכתה להכרה בינלאומית בזכות פעילותה ההומנטרית ולאחרונה חגגה את יום הולדתה ה57. סיכום של הביקור באשראם של האם המחבקת.
תמונה של אמה בישוב הסמוך
כשנסע העיתונאי הבריטי לואי ת'רו עד להודו כדי לקבל חיבוק, היה נדמה שמדובר הסיפור שסופו ידוע מראש. אמריטננדמאי, הידועה גם כ"אמה" האם המחבקת, היא מוקד משיכה למחפשים רוחניים במערב ובשל מנהגה לחבק עולי רגל הבאים מרחוק רק כדי לראותה, סביר להניח שיהיה מדובר גם במוקד תשומת לב לציניקנים לא מעטים. לואי ת'רו עמד בתור הגדול ולבסוף קיבל את החיבוק המיוחל. חשבנו שאנחנו יודעים מה יהיה בפיו של הציניקן הבריטי, הידוע בתחקיריו על תופעות הזויות כגון חובבי עב"מים ותנועות גזעניות באזורים נידחים בארה"ב. אך מילות הסיכום היו "באמת הרגשתי משהו ואני לא יכול להסביר את זה".
האשראם של האם המחברת ממוקם על רקע נופיהן המרהיבים של תעלות המים שלחופי מדינת קרלה. למקומיים החיים כאן את חייהם השקטים יכלה להיות שיגרה די משעממת אלמלא האשראם הממוקם באמצע הכפר אותו צובאים מדי יום עולי רגל מרחבי הודו לצד מחפשים רוחניים מהמערב. את שיטת המדיטציה שפיתחה אמה אפשר ללמוד שם בחינם. אולם מוקד המשיכה העיקרי הוא ה"דרשן", החיבוקים. ארבעה ימים בשבוע יושבת אמה כעשר שעות ויותר על הבמה ומחבקת אחד אחד את אלו שבאו לראותה. לשבת במשך שעה בקרבת מקום ולראות את זה מקרוב זו חוויה בפני עצמה. חלקם מביאים לה זר פרחים או פרי, חלקם פורצים בבכי ולא רוצים לעזוב. לטענת רבים, חייהם השתנו מרגע שקיבלו "דרשן" שכזה מהאם המחבקת ולא מעט מקרים שמעתי על אנשים שהיו רחוקים מרחק יום מלילה מכל התעניינות רוחנית עד שקיבלו את החיבוק מאמה.
התעלות של קרלה, סמוך לאשראם
היא לא רק מחבקת. כמו כל גורו בהודו יש לה גם תורה. התורה של אמה שמה דגש על נתינה ושירות לאחר. אבל יותר משהיא מדברת על כך, היא גם עושה. מדגימה את תורתה בפועל. קרן "EMBRACING THE WORLD" מיסודה של אמה שמה לה למטרה פרוייקטים רבים של סיוע לנזקקים כגון הסיוע לקורבנות הצונמי. בקוצ'ין הקימה אמה בית חולים בסטנדרט מערבי ואת האזור הסובב את האשראם היא דואגת לפתח בהקמת בתי ספר ואוניברסיטאות. הפרוייקטים הרבים של אמה הביאו לה הכרה בין לאומית. היא נקראה להופיע כנואמת בפני אסיפת האו"ם ולאחרונה גם הוענק לה תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת ניו יורק.
הפעילות באשראם מתנהלת על ידי מתנדבים. "ראו את האשראם כשלוחה שלי" אומרת אמה ודי באמרה זו כדי למלא את המתנדבים באנרגיות הדרושות כדי לבצע את העבודה עם חיוך. ב-27 לספטמבר צבאו המונים את הכפר הקטן לכבוד חגיגות יום הולדתה ה-57 של אמה. "אל תראו בזה חגיגה לכבודי" הודיעה אמה. "ראו בזאת חגיגה של רוח הנתינה".
הכפר הקטן הפך למקום הומה אדם. כדי לשכן את כולם, הפך האודיטוריום של האשראם לחדר שינה צפוף ביותר. על פי השמועה, מדובר באומדן של כ-300 אלף בני אדם. בין המבקרים היה נתן לראות גם עונדי צלבים ונשים בכיסוי ראש מוסלמי. אמה היא לא דת. היא לא הינדואיזם. היא מקבלת את כולם. בדרך החוצה מחדרי אני נתקל באדם מבוגר העונד תג אח"ם. "נציג ש ממשלה מאחת המדינות בהודו" אומרים לי. על חוף הים השקט בדרך כלל אפשר למצוא כעת מטיילים רבים בין דוכני גלידה ארעיים. נזיר זקן, חסיד של רמנה מהרישי, מנהל איתי שיחה. הוא הגיע ממדינה אחרת בהודו על מנת לעבור ניתוח שבר וחשב שזה יהיה רעיון טוב לעצור ולקבל את ברכתה של אמה.
כדי לספק את צרכיהם של המוני המבקרים, נרתמו במרץ לעבודה הסטודנטים מהאוניברסיטה למשימות כגון בישול, הגשת אוכל ושטיפת כלים. כדי לצמצם את "טביעת הרגל האקולוגית" הקפידו על מיון ומחזור של האשפה (עיקרון חשוב כאן באשראם). על במה שהוקמה לכבוד האירוע נערכו מופעי ריקוד ושירה, חלקם על ידי סטודנטים מהמחלקה לאומנות.
עבור אמה עצמה היה מדובר בסיגוף רציני: 25 שעות של ישיבה על הבמה וקבלת אלפי המבקרים ל"דרשן" חיבוקים תוך שהיא נותנת לכל אחד את תשומת הלב הראויה לו בחיוך ובפנים קורנות.
יום לאחר מכן עזבתי את האשראם. במהלך שהות של יותר משבוע יצא לי לקבל מאמה כמה וכמה חיבוקים. איך זה היה? תאלצו לגלות בעצמכם…
עדיין באמריטה פורי עד יום שלישי בבוקר. מכאן אני ממשיך לקאפ קומראן.
השבוע היתה בהודו חגיגה לכבוד ישות פופולארית מאוד בשם גנש. יש לו בטן עגלגלה שאליה הוא בולע את כל הדברים הרעים, ראש של פיל שאיתו הוא מפלס את הדרך ממכשולים כמו פיל בג'ונגל וכדי לקבל את ברכתו מספיק לומר את השם שלו או אפילו להיזכר בו. הנה כמה תמונות וסירטונים מהאירוע:
אז זה המצב:
מומביי. הייתי שם סך הכל יום אחד אבל הספקתי לראות את הנמל וזה היה נחמד מאוד. כרגע אני עדיין באמריטפורי ויש לי גם מה לכתוב על המקום הזה אז צפו לעוד תמונות וסירטונים בהמשך. עוד הערה קטנה: בסרטון על הנמל, כשאני אומר המלכה אליזבת, הכוונה היא כמובן למלכה ויקטוריה…
נמסטה!
שלשום בבוקר נחתתי במומביי. אחרי 9 שעות במטוס ו3 שעות במונית (הודו, פקקים…) הגעתי לאזור המלונות. אני חייב לציין שהרגשתי כמו בבית. זמן לנוח לא היה לי כל כך כי כבר ב6 בבוקר הייתי צריך לחזור לשדה התעופה לטיסה לטריוונדרום. הספקתי לטייל קצת בעיר, לראות את הנמל, לאכול כמו שצריך להתגלח במספרה וללעוס עלי פאן. יש לציין שמומביי יקרה מאוד.
אחרי 2 טיסות ב24 שעות אני לא רוצה לראות יותר מטוס כל החיים שלי. הביתה אני חוזר ברגל, נראה לי.
מדינת קרלה נראית מדהים. נופים מקסימים. אני כרגע במקום שנקרא אמריטה פורי. אני יודע שהבטחתי סרטונים, אבל תצטרכו לחכות עד שיהיה לי אינטרנט מהיר מספיק. בינתיים הנה כמה תמונות.
מומביי:
נמל מומביי. הנה שער הודו:
סוואמי ויוקננדה
המלך שיווג'י
ועכשיו קצת נופים ממדינת קרלה:
המקדש באמריטפורי:
הנוף המדהים עם התעלות:
ובשעות הפנאי טוב שיש את הקומיקס "אוי וויי" של תומיקס. להשיג בחנויות הקומיקס המובחרות.
אמה המחבקת. קדושה מקומית, אחראית על מפעלי צדקה רחבי היקף, מפורסמת בעיקר בנטייתה לחבק אנשים. אגב, אתמול קיבלתי ממנה חיבוק…
שאר התמונות בפייסבוק.
בקיצור, מקווה לשמוע ממכם. תגיבו, תעשו לייקים, תעשו שר על הדף שלכם בפייסבוק, תזכירו לי שאתם קיימים ולהתראות.
תופעת חובבי המנגה והאנימה, הקומיקס והאנימציה היפניים, צברה תאוצה בארץ בשנים האחרונות. במה שיהיה כניראה התחקיר האחרון של "יש לי מצלמה" לפני שאני טס להודו, החלטתי לחקור את התופעה מקרוב.
