הלל לצוואר הכחול

חדשות: אנחנו בניו דלהי. כבר הספקנו לראות את רוב העיר. בעוד יומיים אבא שלי חוזר לארץ ואני אמשיך לכיוון מזרח לחודשים הבאים.

ועכשיו, תנו לי לספר לכם על השהות שלי ברישיקש.

ברישיקש ממש לא הרגשתי שאני בהודו. יותר הרגשה של שנקין או חוף הדולפינריום בתל אביב או אחד מהפסטיבלים שהייתי הולך אליהם פעם. העיר מלאה במערביים, רבים מהם דוברי עברית. המאכלים במסעדות עברו התאמה ללשון המערבית והפריטים בחנויות הבגדים מכילים מוטיבים מהקאנון ההיפי. במילים אחרות: מזרחיות מערבית.

מבלי להפנות אצבע מאשימה, הייתי אומר שהבלגן התחיל לפני כ40 שנה כשלהקת הביטלס באו לרישיקש על מנת לשהות באשראם של מהרישי מהש יוגי וללמוד ממנו את שיטת המדיטציה החדשה שפיתח. האשראם עומד כיום נטוש, רואים שהוא היה יפה פעם ושני עובדים גלמודים יושבים שם משועממים ומחכים שיבוא מישהו להציע לו סיור מודרך במקום.
בכל מקרה, מאז שהביטלס היו שם, כולם במערב יודעים שכדי ללמוד יוגה ומדיטציה נוסעים לרישיקש. המקום מלא בשלטים באנגלית המזמינים אותך לשיעור יוגה במחיר זה או אחר. בגדול הייתי אומר שהיוגה של רישיקש היא פחות הימלאיה ויותר לוס אנג'לס.

האשראם הנטוש של מהרישי מהש יוגי

אך יש לזכור שרישיקש היתה מאז ומתמיד עיר קדושה. רישיקש שוכנת למרגלות ההימלאיה, מקורות נהר הגנגה הקדוש. כמו כן, רישיקש היא המוצא לעלייה לרגל לכמה אתרים קדושים באזור. בראש ובראשונה, להימלאיה ולארבעת המקדשים החשובים שם, ביניהם בדרינאת עליו כתבתי בפוסט הקודם. אך במקום קרוב יותר לעיר שוכן מקדש נילקנתה מהאדווה, מקדש לכבוד שיווה בעל הגרון הכחול.

אמא גנגה רוכבת על תנין

משכנו של שיווה הוא בהר קאילש שבהימלאיה. בשיערו הוא אוסף את הגנגה שיורדת אלינו ממקום שמעבר ליקום הידוע לנו ונותן לזרם אחד לרדת ולזרום מההרים מטה. אלמלא היה שיווה יושב שם בהרים, היו מי הגנגה מציפים את היקום כולו. שיווה יושב לו מאז בהימלאיה בתנוחה יוגית ועיניים עצומות ומתרגל מדיטציה בדיוק כמו הסאדואים הקדושים והיוגים של ההימלאיה. הוא לובש רק עור נמר וחרוזי תפילה. אפילו תכשיטים אין לו ובמקומם הוא לובש נחשים.

שיווה

פעם, לפני מיליוני שנים, ניסו חבורה של יצורים שמימיים לחבוץ נקטר אלמוות. אך תוצר הלוואי של הנקטר היה רעל קטלני שאיים להרעיל את העולם כולו. שיווה מיהר לאסוף את הרעל ולבלוע אותו וכתוצאה מכך הפך גרונו לכחול. באחד מהימים שלנו ברישיקש החלטנו לעלות לרגל אל מקדשו של שיווה בעל הגרון הכחול או נילקנטה מהדווה.

שיווה שותה את הרעל

את הדרך למקדש עושים ברגל. ההתחלה היא לגדות נהר הגנגה שם אוספים מים מהנהר כמנחה לשיווה. שיווה מופיע לרוב בייצוג של צורה פאלית בשם שיווה-לינגם. את הלינגם נהוג לשטוף במים כדי להביע דבקות.

שיווה לינגם ולידו דמותו של שיווה

הדרך אל המקדש עוברת על פני שבעה ק"מ של יער באזור הררי. רבים מעולי הרגל נשאו איתם, כמוני, בקבוק מי גנגה שאספו בתחילת הדרך. אלו שבאו מהכיוון השני נשאו איתם בקבוקים ריקים.

הנוף מדהים…

והקופים אוהבים שנותנים להם בוטנים.

לאחר כ5 שעות הליכה ראינו מרחוק את המקדש בעמק נחמד ומבודד.

אנשים עמדו בתור והסירו את הנעליים.

המקדש בנוי בסגנון דרומי מרהיב.

לאחר המתנה לא ארוכה בתור זכינו לראות את נילקנטה מהדווה לרגע ואף לשטוף אותו במי הגנגה. כשמצרפים לזה חוויה של הליכה ממושכת בהרים עם נוף מרהיב, מדובר במסע משתלם. אבל לחזור לעיר לא מומלץ ברגל כשהלילה יורד ולכן לקחנו ג'יפ.

וזה סוף הסיפור שלי על איך ביקרתי את שיווה בעל הגרון הכחול. את שאר התמונות, כרגיל, אתם יכולים לראות בפייסבוק, כולל התמונות החדשות בדלהי שעליה עוד אכתוב בפוסט הבא. כדאי לכם מאוד להישאר מעודכנים ולעקוב אחרי כאן ובפייסבוק וכמו תמיד אני מבקש מכם להגיב כדי להראות לי שאתם חיים, אפילו שאני לא כל כך מגיב בחזרה, תהיו בטוחים שאני קורא את מה שאתם כותבים לי.
ונסיים בכמה תמונות מטקס הגנגה פוג'ה המתקיים מדי ערב לגדות הגנגה.

Facebook comments:

comments

Powered by Facebook Comments

הפוסט הזה פורסם בתאריך הודו 2010, רישיקש וההימלאיה, שיווה עם התגים . קישור קבוע.

One Response to הלל לצוואר הכחול

  1. פינגבאק: הודו 2010-2011 – סיכום | OmerStory

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>