אחד שהתעלף כששמע את שם האלוהים, אחד שאלרגי לכסף, אחד שחי בעירום בהימלאיה ואחד שעזבה את הבית כדי לטפל במצורעים. על הקדושים המשוגעים, תופעה מקובלת בבנגל המערבית.
בבנגל המערבית עושה רושם לפעמים שהשיגעון והרוחניות הולכים ביחד. ההיסטוריה של המקום הזה רצופה בקדושים מהסוג שמי רואה אותם או שומע עליהם יאמר "זה לא מישהו שמחובר כל כך למציאות". תמיד אמרתי שבנגל היא הברסלב של הודו מהבחינה הזאת. בפרספקטיבה היסטורית, כל האנשים הנ"ל הפכו לדמויות נסגדות עקב המהפכות שהם ביצעו.
.
.
נימאי המשוגע
צ'יטניה מהאפרבהו, יליד אזור נבדוויפ של המאה ה-16, הוא אחד הקדושים המוכרים ביותר בבנגל המערבית. הוא נולד בשם נימאי. מגיל צעיר הוא היה מנהל ויכוחים עם מלומדים נודדים והראה בקיאות בנושאים שונים. בשנות העשרים לחייו עזב את ביתו והפך לנזיר נודד. אולם צ'יטניה לא הסתפק בלימוד והתפלספות וגם לא במדיטציה שקטה אלא בחר לשיר בציבור את שמות האלוהים. תנועה של חסידים עקבה אחריו ממקום למקום כשהם שרים אחריו את השמות הרא קרישנה הרא רם. תוך כדי שירה וריקוד היה מגלה צ'יתניה סימנים של אקסטזה, היה מזיל דמעות ומתעלף. באחד ממסעותיו כשעבר ביער, רקד שם עם הפילים, הקופים והטיגריסים. את 12 שנותיו האחרונות בילה בעיר פורי כשרוב הזמן הוא קורא את שמותיו של קרישנה, בוכה ומתעלף. לעיתים היה צורך לנעול אותו בחדרו כדי שלא ישוטט לו וילך לאיבוד באחד מהתקפי האקסטזה שלו, אך הוא תמיד מצא את הדרך החוצה. באחת מהתכתבויות, פנה אליו חבר ותיק מבנגל בשם "נימאי המשוגע" (באלה נימאי).
.
צ'יטניה מהאפרבהו
.
"כן, ראיתי את אלוהים"
שרי רמקרישנה היה מצר למשפחה ברהמינית ואחד הכוהנים במקדש דקשינשוור. לקום בבוקר ולנהל את הטקס לכבוד האלה קאלי היה שיגרה עבורו. יום אחד עלו בו ספקות. האם כל זה אמיתי או שאנחנו סתם סוגדים למישהו דמיוני? המחשבות האלו אכלו אותו מבפנים. בסופו של דבר ברח למקום מבודד ושאל את אמא קאלי אחת ולתמיד: "האם את אמיתית?". באותו הרגע, לדבריו, האלה התגלתה לפניו. מאותו היום סירב להסיר את האלה ממחשבותיו. יום אחד כשסבל מכאבים ברגלו, סירב להתמיד בטיפול שרשם לו הרופא בטענה כי הדבר מסיח את דעתו מהאלה. בניגוד להוראותיו של הגורו שלו, שהפציר בו להפסיק לראות את האל כדבר מוחשי ולפנות לעבר התמזגות עם המופשט, המשיך רמקרישנה לראות בדמותה של קאלי כמרכז חייו ולעג לתפיסה המופשטת. סוואמי ויוויקננדה, שנודע בימים כממשיך דרכו, פגש את רמקרישנה לאחר שעבר דרך קדושים רבים ושאל אותם "האם ראית את אלוהים". בניגוד לקדושים האחרים, קיבל כאן סוואמי ויווקננדה תשובה מפתיעה: "כן, ראיתי את אלוהים הרבה פעמים. אני רואה אותו בצורה ברורה כפי שאני רואה אותך עכשיו, רק ברורה יותר." ויווקננדה השתכנע סופית בקדושתו של רמקרישנה יום אחד, בעת שישן רמקרישנה, כאשר ניסה לגעת בו בעזרת מטבע. לדבריו, קפץ הקדוש כאילו המגע הפריע לו. אותה "אלרגיה" לממון שיכנעה את ויווקננדה סופית שמדובר באדם קדוש.
.
רמקרישנה ואישתו סרדה דוי
.
מדיטציה בעירום בשלג
לוקנאת באבא, כיום אחד ה"אלים" הפופולאריים בבנגל המערבית, הפך לנזיר עוד בהיותו ילד ותירגל את היוגה של פטנג'לי ביער כשהוא מבודד מחברה אנושית. יוגים מסוג זה אינם מסתפקים בתרגילי התעמלות ונשימה ופורשים אל היערות וההרים על מנת לא להיות מופרעים על ידי החברה האנושית והרגליה החומרניים. לאחר שמתרגלים את כל הסיגופים הקשים שלהם ומגיעים למסקנה שהגוף הוא לא דבר חשוב כל כך, פונים היוגים לריכוז פנימי ברמות כל כך גבוהות שהן מתאפשרות רק למי שמנהל סיגופים שכאלו ואז מגיעים למצב ה"סמדהי" בו האמת המוחלטת נגלית לעיניהם. לוקנאת באבא הגיע לרמות כל כך גבוהות של סגפנות והדבר לא הספיק לו. ואז, לאחר 25 שנה של סיגופים ביערות, פנה לוקנאת באבא לאחד המקומות הקשים ביותר שבן אדם יכול לבחור לגור בהם: ההימלאיה. שם הוא ישב לו בעירום במשך חמישים שנה ותירגל מדיטציה. הקור לא ממש הטריד אותו. שנים לאחר מכן, בגיל המופלג של 160 שנה, החליט לוקנאת באבא שהחיים הללו הספיקו לו ובחר לעזוב את גופו על ידי פליטת אוויר החיים דרך קודקוד הראש, כמנהג היוגים הסגפנים.
.
לוקנאת באבא
.
אלוהים בכל בן אנוש
אגנס ג'ונקסה בויאג'ו, הידועה יותר כ"אמא תרזה", הגיע להודו בגיל 18 בשליחות מיסיונרית מטעם הכנסיה. הנזירה הצעירה, ילידת מקדוניה, האמינה מאז ומתמיד בסיפוק חינוך וסעד לאוכלוסיות עניות, עד כדי כך שבחרה לעזוב את ביתה ולעבור להודו כחברה במסדר העוסק בפעולות הללו. אבל זה לא הספיק לה. לדבריה, בשנת 1946, קיבלה "מסר מאלוהים" על פיו עליה לשרתו "גם במקום העני ביותר". מבחינתה של תרזה, אלוהים מצוי בכל בן אנוש. בשנת 1948 פרשה ממסדר הנזירות וקיבלה אישור מיוחד לפעול כנזירה עצמאית. היא התמקמה בכלכותה, עברה קורס רפואה והקימה בית ספר לילדים עניים. בתחילה, התנהלו הלימודים בבית הספר תחת כיפת השמים. יחד עם קבוצה של אנשים שהצטרפו אליה, היתה מחפשת ברחובות אנשים הזקוקים לעזרה ונתנו להם מקום באכסניות. בשנת 1950 הקימה תרזה את "מסדר מיסיון הצדקה" אשר מטרתו לדאוג לכל העניים, הרעבים, המצורעים והדחויים מהחברה. לאחר מותה קיבלה האם תרזה מעמד של קדושה מטעם הכנסיה. כאן בכלכותה אפשר למצוא רבים שבאו להודו רק כדי להתנדב במיסיון האם תרזה. למעשה, חצי מהתיירים ברחוב בו אני גר באו לכאן כדי להתנדב.
.
אמא תרזה
Facebook comments:
Powered by Facebook Comments
Helpful report, thank you sir/ma'am. Saved.
פינגבאק: הודו 2010-2011 – סיכום | OmerStory