איפשהו ברחוב בניו דלהי - צילום: עומר קליגמן, 2006
אם אתם מכירים אותי אין מצב שפיספסתם את זה. אי אפשר לדבר איתי יותר מידי בלי שאני אזכיר את חצי האי הענקי תרתי משמע הזה שבו אתה יכול תוך יממה אחת ללטף פרה ברחוב, לראות נופים ופרצופים שאף פעם לא ראית, ליסוע אחורה בזמן, לאכול כמו מלך ולראות את אלוהים בכל מקום. ולמרות שאת כל זה עשית שם תוך יממה אחת, חודש חודשיים של נדודים שם לא יספיקו לך ותמיד ישאירו אותך עם טעם של עוד.כפי שאתם מבינים, זאת חוויה שמעבר למילים. וזו בדיוק הסיבה שאני לא הולך להכביד עליכם היום בסיפורים על מסעותיי שהיו ושיהיו בהודו (מקסימום כמה תמונות בהמשך). מה שכן, לפני שאתם נוסעים או אפילו מתכננים את הנסיעה שלכם להודו, יש לי כמה טיפים שלדעתי מאוד יעזור לכם אם לפחות יהיו איפשהו בתודעה שלכם לאורך כל הדרך.
1. דרך ארץ
יש הרבה דברים שתצטרכו ללמוד, לקרוא ולשמוע על התרבות בהודו לפני שאתם זורקים את עצמכם לשם. גם בשביל שתוכלו להסתדר יותר טוב וגם בשביל שלא תפגעו באף אחד ותוציאו שם רע לישראלים או שסתם יהיו אי הבנות מיותרות. כשאתם רואים את זה בנשיונאל ג'אוגרפיק צ'אנל אז זה פריק שואו אחד גדול. אבל תבינו שברגע שאתם נוסעים לשם אתם הפריק שואו ואתם אלו שיצטרכו לגלות רגישות. למשל: בהודו, גבר לא יכול פשוט לגשת לאישה ברחוב ולשאול אותה שאלה. זה לא מקובל. גם נשים צריכות לזכור להתנהג ולהתלבש בצורה מסוימת, לא חשוף, כתפיים ורגליים מכוסות. אם לא תשמרי על הכללים הללו עלולים להיות יותר מידי נחמדים אלייך, על אחת כמה וכמה אם את בהירת עור ובהירת שיער. במקומות קדושים ומקומות שקשורים לדת הרגישות שלכם צריכה להיות גבוהה. בכניסה למקדש הינדי או מסגד חולצים את הנעליים ומשאירים אותם בחוץ. לא להתפרץ למקדש שקט שבו האנשים עסוקים בשלהם ולהפריע עם דיבור בקול רם ופלאשים של מצלמה. וכמה שזה קל להתלהב, "יו, איזה מגניב, שורפים כאן גופה!" ולהתחיל ללטוש עיניים ולצלם כשאתם שוכחים שזאת לוויה ושבני המשפחה בוכים מסביב. קצת כבוד. בקיצור, יש הרבה מה ללמוד. אני מציע שכבר תקנו איזשהו מדריך לונלי-פלאנט להודו ותתחילו לקרוא אותו. כמו כן, במרכזי "למטייל" יש הרצאות חינם לקראת הנסיעה שמאוד יעזרו לכם בנושא. אני מציע שתכנסו לאתר שלהם, תעיינו בזמני ההרצאות במרכז הקרוב אליכם ותלכו לאיזה שתי הרצאות בנושא הודו של שני מרצים שונים. מומלץ.
הלבוש המומלץ לאישה בהודו - צילום: עומר קליגמן, 2006
2. כמה דברים לקחת
כמה שפחות. אתם רוצים להיות ניידים. אל תמלאו את התרמיל ביותר מידי בגדים, קרים, חמים, נגד גשם, נגד רוח, עזבו אתכם מכל זה. בכלל, יותר משניים שלוש חולצות לימים הראשונים אתם לא תצטרכו מסיבה פשוטה שאתם הולכים לקנות שם בגדים. הבגדים המקומיים זולים ומתאימים הרבה יותר לאקלים המקומי. זה ממש טיפשי למלא את התיק בבקבוקי שמפו וסבונים. אני, אישית, מתגעגע לסבונים הירוקים האלו של הודו ומצטער שלא הבאתי סטוק של כאלו. כל פעם שתצטרכו משהו, תגלו שאפשר לקנות אותו שם.בכלל, אני מציע שיהיה לכם חצי תרמיל ריק רק בשביל הדברים שאתם הולכים לקנות שם. גם במקרה הזה מדריכי הלונלי-פלאנט והמרכזים של "למטייל" יכולים לעזור לכם. כנסו לאתר של למטייל, תעיינו בפורומים, אל תתביישו לשאול שאלות. מסתובבים שם אנשים שהיו שם, עשו את הטעויות שצריך ויתנו לכם טיפים שימושיים.
שוק עם כל מה שצריך - צילום: עומר קליגמן, 2006
3. מצלמה
תשכחו את כל מה שאמרו לכם על כמה שמצלמה זה טרחה מיותרת, כמה שזה נטל של לתעד כל דבר במקום ליהנות מהטיול, הכל שטויות. בהודו הזמן זורם כל כך לאט שבטח יש זמן לצלם ויש מה. אתם תרצו לתעד, אתם תרצו שיהיה מה להראות לכולם באימיילים הקבוצתיים שאתם שולחים הביתה ומעל לכל, אתם תרצו לקחת את המראות הללו אתכם כי אתם הולכים להתגעגע אליהם ובגדול. חוץ מזה, תרשמו לאתר "למטייל" ותראו את האלבומים שאנשים מעלים לרשת אחרי טיול שכזה. גורם לכם לקנא, לא?
שווה אלף מילים - צילום: עומר קליגמן, 2006
4. חיידקים
דבר ראשון: בלי פאניקה. אתם לא תחטפו מחלה נוראית אם תגעו בקצה של האצבע בדבר הלא נכון. המים שהתקלחתם בהם ונכנסו בטעות קצת לאוזן לא יהרגו אתכם. האוכל ההודי הוא יותר מידי טוב מכדי שתמנעו מלאכול אותו. קבלו את כל החיסונים שהרופא ממליץ לקבל לפני שאתם נוסעים, תשתדלו לא להכניס לפה מים שהם לא מים מינרלים מבקבוק סגור ואתם מסודרים. אני אישית יכול להעיד שטבלתי חופשי בנהרות ולא קרה לי כלום. יש רופאים שממליצים על נטילה של תרופות מיוחדות נגד מלריה כל זמן שאתם שם, לפעמים אפילו אנטיביוטיקה. כעיקרון, למרוח על העור תכשיר נגד יתושים אמור להספיק. לשיקולכם. ושוב, יש פורומים בנושא שבהם אתם יכולים לשאול שאלות. תחקרו, תשאלו, כדאי מאוד.
אני לפני טבילה - צילום: עומר קליגמן, 2006
5. אוכל
להודו אפשר לבוא רק בשביל לאכול. לא אוהבים חריף? תאלצו להתרגל. בדרך כלל, אם אתם במסעדה טובה, יתנו לכם 2 תבשילים עם יותר מידי תיבול יחד עם אורז בלי תיבול בכלל והרעיון הוא לערבב ביניהם ולהגיע לרמה שאתם יכולים לסבול. ההודים גם אוהבים לתת ביס בפילפל צ'ילי לפני האוכל כדי להכין את הקיבה למה שהולך להגיע אבל את זה אני לא יכול להכריח אתכם לנסות. עוד דבר שכדאי שתדעו: בהודו אוכלים בידיים. יכול להיות שתגיעו למסעדה ולא יהיה להם סכו"מ לתת לכם. מה עושים? או שמסתובבים עם כף בכיס של החולצה (אופציה מסורבלת לטעמי) או שפשוט מסתכלים על השולחן שלידכם, רואים איך הם עושים את זה עם הידיים ומשתדלים לעשות את אותו הדבר. מתרגלים לזה. במקומות בעלי ריכוז גבוה של ישראלים תמצאו תפריטים בעברית הכוללים חומוס ופלאפל. אין לי מושג איך הפלאפל בהודו כי לא ניסיתי וזה לא בגלל שיש לי משהו נגד פלאפל. להפך. פשוט הייתי בהרגשה שלא בשביל זה באתי. אבל שוב, יכול להיות שיכו אתכם געגועים לאוכל בארץ. חופשי.
תפריט של מסעדה בניו-דלהי - צילום: עומר קליגמן, 2006
6. גנבים
אני לא מדבר על גנבים מהסוג שימכרו לכם חולצה במחיר פי 3 ממה שהיא עולה באמת (נושא בפני עצמו). אני מדבר על אנשים שהניחו את התיק, הפנו את הראש לחלקיק של שניה והופ, אין תיק והלך הטיול. תמיד יד על התיק, תמיד מנעול שאתם הבאתם על הדלת של החדר שלכם. מתחת לחולצה: חגורת בטן, רצוי אטומה למים,
בה יש את הדרכון שלכם והכסף. (כסף קטן אתם יכולים לשמור בכיס). הדעות חלוקות באשר למה עדיף: טרוולרז-צ'קס או כרטיס אשראי. אני אישית הסתובבתי עם כרטיס אשראי בחגורת הבטן והוצאתי כסף כל עת שהייתי צריך. שמעתי שיש כאלה שמסתובבים פשוט עם סכומי עתק של דולרים/יורו עליהם. לי זה ניראה כמו הפתרון הכי גרוע בעולם. בכל מקרה, חגורת הבטן יורדת מכם רק במידה ואתם ישנים בחדר נעול עם אנשים שאתם מכירים. אם קורה ואתם ישנים בקרון שינה ברכבת (וזה יקרה), אתם ישנים עם חגורת הבטן ואת התרמיל אתם קושרים בשרשראות ומנעולים שאת המפתחות עבורם אתם שומרים בחגורת הבטן יחד עם הדרכון והכסף. מעבר לזה, כללי הבטיחות הרגילים: לא ללכת לבד בלילה במקומות נידחים, לא לבטוח יותר מידי באנשים וכו'. אבל לצד הזהירות המבורכת הזאת רצוי שלא להירתע יותר מידי ממגע עם המקומיים. תפגשו אותם, תדברו איתם, תשבו איתם. חצי מההנאה של הטיול תהיה מהאנשים.
הנוף האנושי - צילום: עומר קליגמן, 2006
ועכשיו, לסיום, מכיוון שכל הפוסט הזה היה בסך הכל תירוץ כדי להראות תמונות שלי מהודו, אני רוצה לסיים במקום חביב עלי בכפר קטן בשם ורינדבן, שלוש שעות נסיעה דרומה מדלהי. קבר של קדוש מקומי מהמאה ה16 ועבודה גרפית שלי המבוססת על הצילומים.
הקבר של רופה גוסוואמי - צילום: עומר קליגמן, 2006
