איש לא יודע מה שמו האמיתי ומאין הגיע. הוא הפך את הכפר בו התגורר למקום עליה לרגל ובמותו הפך לאחת הישויות הנסגדות ביותר בהודו. סאי באבא, הפקיר המוסלמי שהפך לאל הינדי.
שירידי סאי באבא
המחצית השניה של המאה ה-19 בכפר קטן בהודו. אדון צ'אנד פאטיל מחפש את סוסתו שברחה. בדרך הוא נתקל בפקיר הלובש בגדים בלויים יושב לו בצד הדרך. "נסה בכיוון הזה" אומר הפקיר ומראה על כיוון מסויים. אדון פאטיל יוצא בכיוון ועד מהרה מוצא את הסוסה. כשחוזר להודות לפקיר הוא מוצא אותו עם כלי עישון מוכן. הפקיר המסתורי מזמין את מר פאטיל לשבת. הוא מכה באדמה ותחת ידו מופיע גחל בוער איתו הוא מדליק את כלי העישון. הוא תוחב את מקלו באדמה ופרץ של מים יוצאים ממנה והפקיר טובל בהם את פיסת הבד שתשמש כמסנן לכלי העישון. אדון פאטיל מבין שמדובר באדם לא רגיל מזמין אותו להתארח בביתו. איש לא יודע מאין בא ומה שמו. הם קראו לו סאי באבא. עד מותו ב-1918 הפך בזכותו הכפר הקטן שירידי למקום עליה לרגל. לאחר מותו הפך סאי באבא לאחת הישויות הנסגדות ביותר בהודו לצד שיווה וגנש.
את הישוב שירידי לא תמצאו במדריכי התיירים, למרות שמדובר באחד המקומות המתויירים ביותר בהודו. תיירות פנים. עולי רגל. המלונות כאן רבים ודוברי האנגלית הם מצרך נדיר. כשבאתי לכאן הייתי המערבי היחיד במקום. שירידהי נמצא 7 שעות נסיעה מזרחה ממומביי. מדי יום מגיע לכאן זרם בלתי פוסק של אוטובוסים עמוסים בעולי רגל. מכל פינה בישוב נראים פניו של הפקיר המזוקן עם המטפחת לראשו אשר הבטיח כי גם לאחר מותו יראה נוכחות במקום. בשוק הסובב את המקדש נמכרים מזכרות וכלי פולחן כגון תמונות של הבאבא, פיסלונים שלו ותקליטורים עם שירים בשבחו.
תמונות של סאי באבא בשוק
סאי באבא גילה אורח חיים של פקיר מוסלמי צנוע. היה ברשותו חלוק אחד בלבד אותו לבש. את מגוריו קבע במסגד הנטוש של הכפר. באותו מקום נמצא כיום קברו. המסגד נראה כמקדש הינדי לכל דבר: דמויותיהם של שיווה וגנש בעל ראש הפיל מקבלים את פניהם של עולי הרגל. פסל שיש בגודל טבעי של סאי באבא ישוב על הבמה, מקושט בכתר ובגדים מפוארים וזר פרחים לצווארו. למרגלותיו – קיברו של סאי באבא, קבר מוסלמי לכל דבר, עטוף בפרוכת ומכוסה בזרי פרחים. תור עצום של עולי רגל מחכים זמן רב בתור כדי להגיע קרוב לקבר. למרות זרם האנשים הרב, לא מורגשת כאן יותר מידי צפיפות. תוך שהם מתקדמים לאיטם, מדי פעם פוצח מישהו בשירת "אום סאי ראם" והקהל חוזר אחריו. כנהוג במקדשים בהודו, כל אחד מביא איתו משהו: זר פרחים, צעיף בד או צמיד. צוות של כוהנים על הבמה נוטל את הפריטים מידייהם של עולי הרגל ומניח אותם על הקבר ואז מחזיר את הפריטים המבורכים לידיהם. לאחר מכן הם עומדים בתור לקבל שקית קטנה של אודי, אפר קדוש שנהוג לחלק במקדשים הינדים. את האודי נהוג לבלוע או לסמן בו כתם על המצח. אומרים על האודי של סאי באבא שהוא עושה ניסים.
בחוץ, תחת עץ האיזדרכת, מצויה תמונה גדולה של סאי באבא ולפניה שיווה-לינגם, צורה פאלית המייצגת את האל שיווה. עולי הרגל נוגעים בתמונה, מציעים מקלות קטורת ומקיפים את העץ. מסביב פזורים קבריהם של מקורביו של הבאבא אשר בחרו להיטמן באזור, קברים מוסלמיים לחלוטין, עטופים ביריעות בד עם כתובות בערבית. האם זה מקדש הינדי או מסגד?
מקדש סאי באבא
סאי באבא חי כפקיר מוסלמי אך לעיתים דיבר כמו מלומד הינדי של ממש. הוא היה בקיא בתרגול יוגה וחגג את חגי ההינדים. במקום מגוריו, במסגד, הוא נהג לזמר תמיד "אללה מאליק" (אלוהים הוא הריבון) והקפיד להדליק את מנורות השמן של המסגד כל לילה. את השמן למנורות הוא נהג לקבץ מבעלי החנויות שסביב המסגד. יום אחד החליטו בעלי החנויות שלא לספק לו יותר את השמן. באותו הערב הם חזו משתוממים בעוד סאי באבא שופך מים למנורות ומדליק אותן בהצלחה.
זמן קצר לאחר שאירגן בכפר חגיגה לכבוד חג עיד אל פיטר המוסלמי, יזם סאי באבא חגיגה לכבוד חג הרם-נאמי, חגו של האל ראמה. לכבוד החגיגה הכינו לו תושבי הכפר אפיריון מפואר אך הבאבא, בצניעותו הרבה, סירב להשתמש בו. האפיריון מוצג כיום במוזיאון המקדש לצד פריטים רבים אחרים של סאי באבא כגון החלוק אשר לבש, כלי העישון שלו וסיר נחושת בו נהג לבשל ולהאכיל את העניים (כל מסעדה של מלון בעיר מציגה תמונה של הבאבא מחלק אוכל מן הסיר).
אזהרה מפני כייסים במקדש
יום אחד נטל סאי באבא עלי ומכתש והחל לטחון חיטה. לאחר שסיים לטחון את הקמח, נתן אותו לנשות הכפר והורה להן לפזרו מחוץ לגבולות הכפר. לדעתם של התושבים היתה זו דרכו של הבאבא להילחם במגיפת הכולרה שהתפשטה באיזור תוך שהוא "טוחן" את המחלה באופן סימלי. אולם למביני דבר נשקפה משמעות עמוקה יותר: החיטה היא האגו והמכתש והעלי הם תהליך המדיטציה בעזרתו אנו מנתצים את האגו.
יום אחד התיישב אדם במסגדו של סאי באבא והחל לקרוא בקול רם פסוקי קוראן תוך שמדי פעם הוא צועק "אללה הוא אכבר". תושבי הכפר פנו אל הבאבא ובקשו רשות לגרש את האדם. הבאבא הורה להם להניח לאיש. "יש לו אישה רעה" אמר להם "והזימרה הזו מרחיקה אותה ממנו". אך אותו אדם לא היה נשוי. האישה עליה דיבר הבאבא לא היתה אלא מחשבותיו הרעות של האיש. ובעזרת התפילה והקריאה לאל הוא מגרש אותן ומיטהר.
את תמונותיו של סאי באבא ניתן לראות כיום בכל קצוות הודו, לעיתים אף במקדשים. הפולחן סביבו, שילוב הרמוני של איסלאם והינדואיזם, יכול להוות השראה לעולם.
איך מגיעים לשירידי?
התעניינו בלשכת המידע לתיירים במומביי או בסוכנויות הנסיעות בעיר. יש שתי דרכים להגיע לשירידי: רכבת ואוטובוס. תדירותן של הרכבות פחותה מזו של האוטובוסים. במידה ותסעו באוטובוס לילה, יתכן ויציעו לכם אוטובוס שינה שמחיר הנסיעה בו כפול (אך קשה מאוד להירדם בו).
במקדש
הכניסה למקדש כרוכה בהמתנה ארוכה מאוד בתור. מחזיקי דרכון זר יכולים לפנות ל P.R OFFICE של המקדש ותמורת תרומה של 100 רופי להשיג כניסת VIP ולעקוף חלק משמעותי מהתור. הכנסת מצלמות וטלפונים ניידים אל המקדש אסורה בתכלית האיסור.
אוכל ולינה
מגוון של מלונות קיימים באיזור לצד מסעדות ודוכני מזון. מסעדות צמחוניות בשפע ואפילו סניף של דומינוס פיצה.
עזיבה
מלבד האופציה של תחנת הרכבת, קיימים בישוב שלל דוכנים של משרדי נסיעות דרכם ניתן להזמין נסיעה באוטובוס. כרטיסים לרכבת ניתן להזמין גם דרך משרד כרטיסי הרכבת המצוי במתחם המקדש.
